המילה האנגלית charity באה מהלטינית caritas — אהבה, חיבה, רגש הנדיבות. היא ביסודה קטגוריה רגשית. אתה נותן כי לבך נחרד. אתה נותן כי אתה רוצה. צדקה היא משהו אחר לגמרי. שורש הצדקה הוא צדק — נכונות הדברים. אתה לא נותן צדקה כי אתה מרגיש כך. אתה נותן צדקה כי זה חוב.
ההבחנה הזו מעצבת הכל. נדיבות היא רצונית, ספורדית וקשורה לרגש. צדקה היא מובנית, מחויבת וקשורה לחובה. העני המגיע לדלתך אינו מבקש טובה. הוא מבקש את מה שכבר שייך לו. התורה מלמדת שעשרה אחוזים ממה שאתה מרוויח אינם שלך מלכתחילה — הם שייכים לקהילה, לגר, ליתום ולאלמנה. אתה לא נדיב כשאתה נותן את זה. אתה כן כשאתה נותן את זה.
הרמב״ם קודד שמונה דרגות של צדקה, כשהגבוהה ביותר היא המתנה המאפשרת למישהו לא לצרך עוד צדקה כלל — הלוואה, שותפות, עבודה, מערכת יחסים. שימו לב להיפוך: הצורה הגבוהה ביותר של נתינה היא זו שמסיימת את מעגל הנתינה. זה ההפך מאיך שפילנתרופיה מודרנית מוערכת בדרך כלל, שחוגגת את גודל המתנה ולא את התוצאה המבנית.
כאשר בעל עסק מאמץ את הלך הרוח הזה, פילנתרופיה מפסיקה להיות נפרדת מהעסק ומתחילה להיות חלק מהאופן שבו העסק מתנהל. חלק ממה שנכנס יוצא לפני שהוא מגיע לשורה התחתונה. החלטות על היכן להשקיע, את מי להעסיק ואילו עסקאות לקחת מתחילות לשלב את השאלה: האם זה מכבד את החובה שלי, או רק את ההעדפה שלי? השינוי הזה — מרגש לצדק, מנדיבות ליושר — זה מה שצדקה באמת מלמדת.
