כשה׳ נגלה למשה בסנה הבוער, משה לא אומר כן. הוא טוען. הוא מתחנן. הוא מונה כל סיבה מדוע הוא האדם הלא נכון לתפקיד: הוא לא נואם, העם לא יאמין לו, אחיו עצמו מתאים יותר. רק כשלא נשאר נתיב סירוב הוא מקבל את השליחות. התורה משמרת את ההיסוס הזה מסיבה — מנהיגות אמיתית לעולם לא נחטפת. המנהיגים המחפשים סמכות לשם עצמה הם בדיוק הכי מסוכנים בהפעלתה.
השיעור הראשון ממשה הוא ענווה. פרקי אבות מלמד שעלינו להיות שפלי רוח עד מאוד, כי כל אדם הוא עפר ואפר. אך ענווה אינה משמעותה ביטול עצמי — היא משמעותה הערכה כנה של תפקידך במשהו גדול ממך. משה מעולם לא בלבל בין השליחות לאגו שלו. כשהעם חטא בעגל הזהב וה׳ הציע להתחיל מחדש עם זרעו של משה לבדו, הוא סירב. השליחות הייתה גדולה ממנו. העם שייך לה׳, לא לו.
השיעור השני הוא הנכונות להאציל סמכויות. כשיתרו ראה את משה שופט את העם מבוקר ועד לילה, הוא אמר לו בפשטות: זה לא טוב. אתה תישחק, וגם העם. מנה שופטי אלפים, מאות, חמישים ועשרות. הבא רק את המקרים הקשים ביותר לעצמך. מנהיגים מודרניים מבלבלים לעתים קרובות בין להיות נחוצים לבין להיות בעלי ערך. משה למד את ההפך — המנהיג החזק ביותר הוא זה הבונה מבנה שפועל בלעדיו.
השיעור השלישי הוא האומץ לומר אמיתות קשות. משה לא החניף לעם. הוא הזהיר אותם, הוכיח אותם והעמיד אותם בדין. הוא לא היה פופולרי. הוא היה מכובד — ולעתים, היה שנוא. אך פסיקת התורה על מנהיגותו היא שהוא היה ענו מכל האדם. ענווה ואמירת אמת קשה אינן הפכים. הן אותה תנוחה, מיושמת על עצמך ועל אחרים. זו המנהיגות שמשה הדגים, וזו המנהיגות שאנחנו עדיין מנסים ללמוד.
